מכסי טראמפ: חוקיותם ובדיקתם המשפטית
ביום רביעי השבוע, בנאום שנשא מן הבית הלבן, הנשיא דונלד טראמפ העלה הצעה למשפחות בארצות הברית לצמצם את מתן המתנות השנה. כאשר נשאל לגבי תוכנית המיסים שלו, הביע טראמפ את דעתו באומרו: "הרבה מהמדפים יישארו פתוחים. אולי הילדים יקבלו שתי בובות במקום שלושים, ואולי גם יעלו קצת יותר". המהלך הזה לא נשאר ללא תגובה מצד קמעונאי הצעצועים. חנות 'מישצ'יף' במינסוטה, כמו חנויות נוספות, הצטרפה למספר הולך וגדל של עסקים קטנים שתובעים את טראמפ בעקבות תכניות המיסים שלו, הנחשבות לחירום. באפריל האחרון, 13 מדינות כבר יזמו תביעות בנוגע לתוכנית המכסים של טראמפ, כשההצלחה או הכישלון שלהם תלויים בפרשנות היסטורית של חוקים ומשפטים בארצות הברית.
כאשר טראמפ הציג את תוכנית המכסים שלו, רבים שאלו כיצד יש לו את המשפט לעשות זאת. למעשה, הכוח להטיל מיסים אינו נמצא ישירות בזכויות הנשיאות על פי החוקה, אלא בזכות שנתן לו הקונגרס. סעיף 1 של החוקה העניק לקונגרס את הסמכות להטיל ולגבות מיסים. לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית, הקונגרס אישר מכסים מגוונים - מ"מכסי התועבה" של 1828 ועד מכס סמוט-הולי ב-1930, שתרמו למיתון כלכלי. הנשיא רוזוולט הבין שמכסים אלו פגעו בכלכלה ודחף לחוקים שמאפשרים לנשיא לנהל מכסים תוך הסכמים הדדיים. חוק הסכמי הסחר של 1934 נתן לו את הכוח לקבוע מכסים כחלק מהסכם בין לאומי.
המכסים של טראמפ אינם מסתמכים על החוק הזה, אלא על חוקים אחרים שנחקקו מאז: חוק הרחבת הסחר של 1962 ואחרים. נשיאים בעבר השתמשו בחוק זה להגביל סחר, לרוב נגד מדינות עוינות. בעזרת ההסמכה שניתנה לנשיא, הוא יכול להגיב למצבי חירום באופן עצמאי.